פרשת התעללות במערכת החינוך

כיצד מערכת החינוך הרסה לחלוטין את חיי והשאירה אותי עם נכות פיזית קשה

וטראומה נפשית עמוקה לכל החיים

 תיאור הנזקים שמערכת החינוך גרמה לי:

באופן כללי, כפי שמצויין בכתב התביעה, הרשלנות וההתאכזרות כלפיי הגדילה באופן עצום את הנכות הרפואית שאני סובל ממנה היות והגעתי למצב של חוסר אונים מכל כיוון אפשרי, במיוחד מבחינה בריאותית וכלכלית. היות ואני מאוד חלש פיזית ולא מסוגל לעשות עבודה שדורשת כוח גופני, עתידי הכלכלי תלוי בהשכלתי ולמרות כישוריי, הידע, הפוטנציאל והאינטלגנציה הגבוהה שלי נמנעה ממני אפילו ההשכלה הבסיסית ביותר - תעודת בגרות, ונחסמה בפניי כל אפשרות לקידום כלשהו.

לפניכם פירוט של נזקים מרכזיים שאני סובל מהם בגלל פרשת ההתעללות:

1. השקרים של מערכת החינוך הזיקו לי גם בהמשך:

עשו לי רצח אופי, פשוטו כמשמעו, ויצרו לי תדמית שקרית ומעוותת שפגעה בי בזמנים הכי קריטיים של חיי. הדוגמא הכי מוחשית לכך הייתה היחס המשפיל לו זכיתי במחלקת שיקום בביטוח הלאומי :

עשיתי בגרות באנגלית 4 יח"ל באמצעות מסגרת 'היל"ה' במתנ"ס שם למדתי והיו מאוד מרוצים ממני, התפעלו מהפוטנציאל שלי ויכולת הלימוד והשליטה בחומר. בשנה זו (1996) גם התנדבתי ולימדתי מחשבים ילד בן 8, עולה מאתיופיה ובחורה כבדת שמיעה. בסוף השנה קיבלתי תעודת הצטיינות מ"היל"ה" בטקס מאוד גדול בתל-אביב והכל היה טוב ויפה עד שנאמר לי שאני כבר מעל גיל 18 וזאת השנה האחרונה שהם יכולים לעזור לי.

כך מצאתי את עצמי לבדי מול מחלקת שיקום בביטוח הלאומי ושם היחס כלפיי היה מאוד עוין, משפיל, מעליב ומזלזל. עובדת השיקום בכלל לא האמינה שאני מסוגל ללמוד ולהשלים בגרות ואמרה שבגלל עברי אסור להם לבזבז עליי כסף. שנה שלפני כן, עובדת סוציאלית שאיתה נפגשתי במתנ"ס אמרה לי "אל תדאג, ביטוח לאומי יעזרו לך ללמוד". שאלתי אותה "מה יקרה אם הם לא ירצו לאפשר לי ללמוד? הרי יש לי עבר שמכתים את שמי" ואמרתי לה זאת אולי עשרות או מאות פעמים אבל היא תמיד זילזלה בי ואמרה בכעס "אתה סתם מפחד, הם יעזרו לך" והיא לא רצתה בכלל לדבר על זה.

לאחר התלבטויות רבות, לאור היחס המשפיל והעוין והטענה "אולי אתה לא מתאים ללימודים", הסכמתי להגיע למרכז שיקום לצורך איבחוני והייתי שם מספר שבועות. זה היה בדצמבר 1996. תוצאות האיבחון היו מלאות בסתירות : מצד אחד, איבחנו אצלי יכולת תקינה ואף גבוהה אבל הם התעקשו להציק לי בכך שכתבו "סבל בעבר מהפרעות בהתנהגות" (לא היה ולא נברא - זה שקר ועלילת דם). כתבו גם "רוצה רק ללמוד תיכנות מחשבים ולא מוכן להתפשר" - גם זאת מניפולציה: ביקשתי להשלים בגרות ושאלו אותי "למה אתה צריך בגרות? מה כבר אתה רוצה ללמוד?", אמרתי שאני רוצה ללמוד תיכנות מחשבים היות וזה כבר תחום שאני מכיר היטב. 

הציעו לי ללמוד שירטוט בעזרת מחשב אוטוקאד וזה היה יכול להיות דבר נפלא עבורי אבל הבטיחו שישקלו זאת רק לאחר שאני אבוא לעבוד במרכז השיקום לפחות חצי שנה עד שנה משעה 8 בבוקר עד 3 אחה"צ. הם לא היו מוכנים בכלל להתפשר על תנאי העבודה למרות שאמרתי שאני מתעייף מהר ויש לי כאבי שרירים, עובדת השיקום אמרה "אתה חייב לעמוד בכל התנאים בלי שום הנחות", הייתי יכול אפילו להביא מכתבים רפואיים והיה עובד סוציאלי שמאוד רצה לעזור לי ולדבר עם עובדת השיקום אבל היא הייתה אטומה לחלוטין ובכלל לא רצתה להקשיב ולכן סירבתי ל"תוכנית השיקום" שלהם.

כך התחלתי ללמוד בתיכון אקסטרני ולמדתי לבגרות בלשון. שוב הצטיינתי בלימודים וקיבלתי המון מחמאות גם מהמורה וגם מהתלמידים. שלטתי היטב בחומר רב והצטיינתי בו למרות שבחיים לא ראיתי אותו ואף אחד לא ידע שזאת הפעם הראשונה שאני לומד את החומר הזה שנלמד מכיתה ז' עד י'. לאחר מכן נרשמתי לבגרות במתמטיקה אבל בסביבות יולי 1997 התחלתי לסבול מהתקפי חרדה מאד קשים שתקפו אותי במיוחד בזמן נסיעות וכך בעצם נתקעתי בבית.

בתחילת 1998 נפגשתי עם סטודנט לעבודה סוציאלית בשם ניר שמאוד עזר לי ותמך בי והוא מאוד התרשם ממני לטובה. באותה תקופה, כאשר סבלתי מהתקפי חרדה קשים מאוד שעדיין לא אובחנו, למדתי באופן עצמאי את שפת אסמבלר היות והבנתי שאפשר לשלב אותה בקוד של טורבו פסקל. ניר דיבר עם עובדת השיקום ואמר לה שזה לא בסדר מה שהיא עושה לי, שהוא רואה שאני בחור שמסוגל להשקיע ולהתמיד ולעמוד בלוחות זמנים ואני לא צריך את התהליך המיותר של עבודה במרכז שיקום. אז לפתע היא הסכימה ואמרה "אוקיי, נאפשר לו להתחיל ללמוד בלי לעבוד" אבל מבחינתי זה היה כבר מאוחר מדי כי סבלתי מהתקפי חרדה מאוד קשים שתקעו אותי בבית.

2. התקפי חרדה קשים

אין לי כלל ספק שהתקפי החרדה הקשים נגרמו ונגרמים כתגובה מאוחרת בגלל הטראומות שעברתי והתפרצו בגלל הלחץ העצום שחשתי בגלל הדאגה לעתיד שלי. עד היום אני סובל מסיוטים שמחזירים אותי לעיתים קרובות (לעיתים יום אחר יום) לבית-הספר, למחלקה בה אושפזתי ולייחס המשפיל. כל דבר שמזכיר לי את עברי מכניס אותי להתקפי כעס וזעם, דפיקות לב מהירות וזה יכול להגיע עד התקף חרדה שבו צריך לפנות אותי באמבולנס לחדר מיון כפי שכבר קרה לי למשל ב2002 כאשר קיבלתי ידיעה בעיתון של העירייה שביה"ס שהרס את חיי שלח נציגים להפגנת הנכים.

עד יולי 97' שבו היה קיבלתי התקף החרדה הראשון שלי, מעולם לא סבלתי מחרדה ולא ידעתי בכלל מה זה. אהבתי נסיעות וטיולים ארוכים, למרות הקושי הפיזי, הכאבים והחולשה. לא יכולתי אפילו לדמיין לעצמי שאני אגיע למצב שאפילו לנסיעה בת 5 דקות אני צריך להתכונן מראש יומיים לפחות ולקחת תרופה לפני הנסיעה עצמה. גורם החרדה הראשי אצלי הוא מצב של חוסר פעילות שכלית ממושכת - אני חייב תמיד להיות עסוק ומרוכז במשהו כדי לא להיכנס לחרדה שיכולה להגיע חלילה עד כדי התקף. אין לי ספק שיש לי טראומה עמוקה מאוד מכך שנכפה עליי לשבת שעות רבות מאוד ולא לעשות כלום - לא לחשוב, לא לדבר, לא ללמוד, פשוט לשבת כמו בובה ולראות כיצד האחרים מתפרעים ומפריעים למורים ללמד, כך במשך 10 שנים, 7-8 שעות כל יום, וזאת בזמן שאני כאמור (באישור כל מומחה שבדק אותי) מאוד אוהב ללמוד, האינטלגנציה שלי גבוהה ויש לי המון פוטנציאל ותחומי עניין.

החרדה שאני סובל ממנה, אגורפוביה, היא חרדה מכל שינוי סביבתי ולאו דווקא ממקומות פתוחים, כפי שהסביר לי עובד סוציאלי והבנתי מקריאת חומר באינטרנט. הסביבה היחידה שבה אני מרגיש בטוח ורגוע ושליו היא בבית, מול המחשב והאורגן והגיטרה אבל תמיד, חשוב להדגיש יותר מכל דבר אחר, אני חייב להיות לפחות עם אחד משני ההורים.

בהיבט הרפואי, התקפי החרדה גורמים לי נזק בריאותי כבד ומחריפים מאוד את מחלת ניוון השרירים שממנה אני סובל : בגלל החרדה, אני סובל מהתקפים של דופק מהיר שבגללם מאוקטובר 97 ועד היום (קרוב ל8 שנים) אני לוקח דרלין כדי לאזן את הדופק. אדם ממוצע יכול להסתדר איכשהו עם דופק מהיר (כמו בספורט), אבל אצלי בגלל חולשת השרירים והרי הלב הוא בעצמו שריר - דופק מהיר גורם לי לעייפות, כאבים מאוד חזקים בחזה, קשיי נשימה ומחריף באופן קיצוני את החולשה עד כדי שבזמן התקף חרדה אני מרגיש תשוש פיזית כאילו שאני הולך להתמוטט ולמות.

מאמצע 98' ועד היום אני לוקח תרופות נגד דיכאון וחרדה שבסה"כ עוזרות לי לאזן את מצבי, למרות שיש עליות וירידות. הטיפול בחרדה, חשוב מאוד להדגיש, התחיל ברגל ימין כי הפסיכיאטר שאיבחן זאת הוא אותו פסיכיאטר שנפגשתי איתו חצי שנה לאחר שהשתחררתי מהאישפוז, והוא הסכים איתי ואמר לי שהמערכת עשתה לי המון עוול, הוא חזר ואמר "הם לא היו צריכים לאשפז אותך!", וקבע חד משמעית שהאישפוז והטענה לגבי "מחלה נפשית" ("תהליך פסיכוטי") התבססה על רשלנות רפואית והמחדל של אי איבחון מחלת ניוון השרירים בזמן.

בגלל מחלת ניוון השרירים אני חייב להיות מאוד זהיר עם התרופות שגם כך מאוד מזיקות לי ומחלישות אותי מעבר לחולשתי הפיזית ואני נאלץ לעיתים להסתפק יותר בטיפול התנהגותי (כמו להשאיר את עצמי עסוק במשהו) מאשר תרופתי כי הגוף שלי גם כך מאוד חלש. אני עייף יותר מהרגיל, אני מתעייף מאוד מהר אפילו אם אני לא עושה שום דבר וחוטף כאבי שרירים רצחניים בכל פעם שאני מתאמץ קצת יותר מדי.

3. מערכת החינוך עשתה אותי נכה

אין לי ספק שאם המורה שלי בחטיבת הביניים (כיתות ז' עד ט') לא הייתה כל-כך מתעקשת שאני אשתלב בשיעורי ספורט תוך הפעלת איומים וסחטנות ("אם לא תעשה ספורט, לא תהיה בכיתה רגילה") ואם היא וכל המערכת היו יותר קשובים לתלונות שלי על כאבים בגוף לאחר מאמץ רב (כמו במקרה בו ניסיתי להשתלב בשיעור ספורט עוד בתחילת כיתה ז' והייתי על סף התמוטטות) ייתכן ומחלת ניוון השרירים כלל לא הייתה מפרצת או לפחות, הנזקים שנגרמו לי - דילול הכוחות שלי, לא היו כל-כך חמורים ובלתי הפיכים. ייתכן מאוד שבאקט הזה (שהרבה אנשים אמרו לי שהוא לא חוקי) המורה שלי ומערכת החינוך בעצם הקטינו את תוחלת החיים שלי. אני מרגיש שהם ממש רצחו אותי והכריחו אותי לחפור לעצמי קבר.

אנשים נוטים עד היום להתבלבל ולחשוב שאם אני מסוגל עדיין ללכת אז "מצבי לא חמור כל-כך". זו טעות כי קודם כל, ידוע מעט מאוד על מחלת ניוון שרירים שנחשבת מחלה נדירה. זו מחלה לא צפויה שאף פעם אי אפשר לדעת מה היא מסוגלת לגרום ולמעשה אין לה גבול כי אין שום תרופה או טיפול נגדה. שנית, המחלה היא לא בעיה בשרירים עצמם או אפילו בעמוד השידרה אלא בחוט השידרה - החיבור בין המוח לעמוד השידרה וכפי שאמרה לי מומחית ניורולוגית:"יש פגיעה במוח". כאמור ידוע מעט מאוד על המחלה שאני סובל ממנה (ואני משתדל להימנע מלעסוק בנושא היות וגם כך אני סובל מחרדה מאוד קשה) אבל אדם שאימו נפטרה ממחלת ניוון שרירים סיפר לי שאחת התיאוריות המרכזיות אומרת שמחלת ניוון שרירים נגרמת בעצם מטראומה נפשית עמוקה.

4. אני תלוי בהורים מבוגרים וחולים

עד לפני שסבלתי מהתקפי חרדה, אומנם נעזרתי בהוריי בעיקר כי אני תמיד צריך עזרה כדי לעלות במדרגות או במדרכה, אבל יחסית הם היו חופשיים יותר למשל ללכת יחד לקניות בזמן שאני נשארתי בבית. יכולתי להישאר אפילו יום שלם בבית בלי שום בעיה. מאז שאני סובל מחרדה, אני חייב לפחות אחד מהם תמיד קרוב אליי ולא אני נכנס למצב חרדה. זה גורם לי לרגשי אשמה ותחושה איומה ונוראית שאני נטל על ההורים שמטפלים בי ודואגים לי 24 שעות ביום ואני אפילו לא יכול להקל עליהם מעט כשהם למשל רוצים ליסוע לבקר את אחותי הגדולה בפנימייה בבינימינה, לבקר קרובי משפחה או ליסוע לאירוע משפחתי והם נאלצים להחליט ביניהם מי נוסע ומי נשאר לשמור עליי.

ההורים שלי הם אנשים מבוגרים, אבא שלי בן 63 ואימא שלי בת 54, שניהם חלשים וחולים, במיוחד אבא שלי שמצבו הרפואי הולך ומחמיר מיום ליום. קשה לי מאוד לראות את שניהם מתאמצים ושרק אחד מהם יכול לצאת ולעשות קניות ולסחוב הכל לבד. ההרגשה היא קשה במיוחד לאור העובדה שמצבי הרפואי גם הולך ומחמיר, אני נעשה יותר ויותר עייף וחלש וזמן המאמץ שאני יכול לעשות כמו הליכה ברגל, נעשה קצר יותר ויותר. אני למשל לא יכול להתקלח בכוחות עצמי ואימא שלי רוחצת אותי. לאחרונה אימא שלי גם נאלצת לטפל באבא שלי ולעזור לו להתלבש כי יש לו בעיה קשה ברגליים בגלל מחלת סוכרת. את ביטוח לאומי כצפוי זה לא מעניין כי מספר פעמים ניסיתי להגיש תביעה לקיצבת שירותים מיוחדים וזאת נדחתה. אפילו לגבי קיצבת ניידות הם לא מוכנים לעזור כי קבעו לי 75 אחוזי ניידות במקום 80.

5. דילול כוחותיי הפיזיים והנפשיים

הכוחות והאנרגיות הפיזיות והנפשיות והזמן שלי הם מאוד מוגבלים והמערכת, בהסתכלות מהצד, עשתה הכל כדי לבזבז את זמני, לרוקן את כוחותיי, לייאש אותי ולהביא אותי לסף התאבדות. במידה רבה הם הצליחו כי עד לפני שסבלתי מהתקפי חרדה הייתי מאוד "מורעל" בכל מה שקשור ללימודים והייתי מסוגל לשבת יום שלם ללמוד ולעבוד ולהשקיע (אגב בביטוח לאומי צחקו עליי ואמרו לי:"לימודים זה לא מטרה, זה רק אמצעי"). ברגע שהתחלתי לסבול מהתקפי חרדה, איבדתי גם יכולת לשבת ולהתרכז מבלי להיכנס לפאניקה. עובדה שכל מורה שלימד אותי, במסגרת היל"ה, בכיתה י' בתיכון כאשר למדתי לראשונה בכיתה רגילה, בתיכון האקסטרני ואפילו במסגרות החריגות שבהן נתקעתי, כולם מאוד התרשמו והתפעלו ממני, תמיד שיבחו אותי והדגישו "יעקב הוא תלמיד מאוד שקדן וחרוץ שיכול לשבת ולהתרכז בשקט וללמוד שעות רבות". אין כלל לי ספק שהתקפי החרדה ומצב חוסר השקט הוא סוג של פוסט טראומה.

בתקופה שבה אושפזתי בטענה השקרית והרשלנית שחולשה הפיזית שלי היא כתוצאה מ"מחלה נפשית", הפסיכולוג המליץ להוריי לקחת אותי להליכות ארוכות ברגל, דבר שעשינו הרבה וקרוב לוודאי, גם החמיר את מצבי. מאוחר יותר פיזוטרפיסטית אמרה לי בפירוש שאני צריך להיות מאוד זהיר ולשמור על הכוחות שלי, להימנע כמה שיותר מכל מאמץ מיותר כדי לא לדלל את כוחותיי לעתיד. היום יותר מתמיד, אני מרגיש חלש, עייף, ותשוש יותר מתמיד ומצבי, כפי כתב ניורולוג, מחמיר באופן הדרגתי עם השנים.

חזרה לתפריט ראשי