פרשת התעללות במערכת החינוך

כיצד מערכת החינוך הרסה לחלוטין את חיי והשאירה אותי עם נכות פיזית קשה

וטראומה נפשית עמוקה לכל החיים

המשפט

הדרך למאבק המשפטי מאוד ארוכה, מעייפת ומתישה ועברתי כל-כך הרבה 'תחנות' בדרך והשקעתי הרבה כסף וזמן ומאמץ ואנרגיות פיזיות ונפשיות. הבנתי שיש עילה לתביעה בתחילת 1995 כאשר נפגשתי עם פסיכיאטר מומחה שקבע חד משמעית שהאישפוז

הפסיכיאטרי היה מיותר, מזיק ולא לעניין, וכולו התבסס על האבחנה הרשלנית והמוטעית לפיה התחושות הפיזיות, הכאבים והחולשה נבעו מ"בעיה נפשית" וזאת לפני שאיבחנו את מחלת ניוון השרירים ולמעשה מה שהשפיע לרעה על כושר השיפוט של הפסיכיאטרים שהיו מעורבים היה רצח האופי הברוטלי שנעשה לי במערכת החינוך במשך 9 שנים. ידעתי שהמערכת פגעה בי ועשתה בי דברים שהיה אסור לה לעשות וידעתי שהפרו את כל זכויות האדם הבסיסיות ביותר שלי אבל הפסיכיאטר הזה היה הגורם הראשון שבאופן רשמי קבע שנפגעתי מרשלנות מאוד קשה.

 פניתי בתחילת 1996 למועצה הלאומית לשלום הילד ופירטתי בפניהם את הסיפור בכתב. הם מאוז הזדעזעו ואמרו לי שהמקרה שלי הוא מאוד קשה וחמור אבל בסופו של דבר הודיעו לי שאין להם מספיק כוח משפטי כדי לעזור לי והמקרה שלי בעצם "גדול עליהם". הם הפנו אותי לאירגון בשם "בזכות" - זכויות אדם של אנשים בעלי מוגבלויות, הרגשתי שלא התייחסו אליי ברצינות, ולאחר יותר מחצי שנה שחיכיתי, הודיעו לי, רק כאשר אני התקשרתי, שלמעשה הם לא יכולים לעזור לי.

 בתחילת 1997 פניתי לעורך דין חנא בולוס ומאז הוא מטפל בתביעה שלי, שהבנתי שהיא תביעה מאוד מורכבת היות ומעורבים בה גורמים רבים, אנשים וגופים שאחראיים לרשלנות, התאכזרות והזנחה באופן עצום, כולל גזענות ודיעות קדומות. ההתעללות הסאדיסטית נגדי נמשכת עד היום בגישה שאפשר למצוא בכתב ההגנה ובחוות הדעת של מומחה מהצד של הנתבעים אליו נשלחתי, בשני המקרים אפשר למצוא השמצות חסרות בסיס, שקרים, עיוות וסילוף מוחלט של עובדות, כאשר השורה התחתונה היא תמיד "ילד דפוק ממשפחה דפוקה ופרימיטיבית" (בלשון משפטית-רהוטה).

 כך למשל בכתב ההגנה הנתבעים מכנים אותי "כפוי טובה", "חולה נפש", "חריג חברתית". נטען למשל שהאישפוז לא היה בכפייה אלא "מרצוני החופשי" - שקר מוחלט מפני שהייתה החלטה שרירותית לאשפז אותי במחלקה הסגורה

בבית חולים "גהה" והפסיכיאטרית במרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל איימה שאם אני לא אשתף פעולה, היא תשלח אנשים הביתה שייקחו אותי בכוח. כאשר היא הודיעה על האישפוז, כשהיא מסתכלת על הוריי, נכנסתי לפאניקה והתחלתי להיחנק והיא אמרה להורים שלי "הנה! התקפה של המחלה שלו!". הגעתי לאישפוז יום פסיכיאטרי בגלל שהתחננתי בפני הפסיכיאטרית שתאפשר לי אישפוז יום ולא אישפוז מלא והיה זה למעשה אישפוז-על-תנאי תוך כדי איומים כל יום שאם אני לא אבוא כל יום ולא אשתף פעולה לגבי התרופות ולא אעשה כל מה שאומרים לי, יעבירו אותי למחלקה הסגורה ב"גהה" ואני אוכל לשכוח מללמוד בכיתה רגילה. הפסיכיאטרית נהגה לצרוח עליי, לכנות אותי "תמיד כיתה טיפולית" ו"היפוכונדר", להגיד שאני לא מסוגל ללמוד, היא לעגה לי, חיקתה את קשיי ההליכה שלי, אמרה שאני נראה כמו זקן ועוד. הוריי שיתפו פעולה עם הפסיכיאטרית כי הם לא הבינו את משמעות הדברים, בעיקר בגלל קשיי השפה שלהם ובעיקר מפני שהפסיכיאטרית אמרה והפחידה אותם במפורש:"אנחנו חייבים לתת לו טיפול אחרת הוא עוד ימות לכם!".

כאשר למשל היה לי חום גבוה ולא יכולתי להגיע למחלקה, הפסיכיאטרית והפסיכולוג לא היו מוכנים להרפות ממני ובמשך שעות כל הזמן התקשרו וניסו להכריח אותי באיומים להגיע לבית החולים. הפסיכיאטרית בכלל לא האמינה שיש לי חום וכאבי גרון ואמרה שאני לא אעז לקחת אקמול, למרות שזה מה שהרופאה בקופ"ח המליצה לי לעשות. בסוף דצמבר 1993, כאשר היה לאימי ניתוח אפנדציט ואני ואבא שלי חזרנו מבית החולים רק ב4 לפנות בוקר, לכן לא הגעתי למחלקה. הפסיכיאטרית התקשרה בזעם וצרחה על אבא שלי בטלפון שאני לא משתף פעולה והם יעבירו אותי ל"גהה". גם הפסיכולוג כעס למשל במאי 94', כאשר הוזמנתי לבית-חולים כדי לעבור ניתוח-ביופסיה בירך, ולמרות שהודעתי מראש שאני עומד להיות מוזמן לניתוח, שום דבר לגבי הבריאות שלי לא עניין אותם, הם אך ורק רצו לשלוט בי, לכלוא אותי פסיכולוגית במוסד (מעון יום) לחולי נפש ולטעון כאילו הם "עוזרים לי".

 מתואר כאילו "המשכתי להגיע מרצוני החופשי" - שקר וכזב כי רק בתחילת יוני 1994 התקבלה החלטה רשמית שאני אתחיל ללמוד בכיתה רגילה החל מתחילת שנת הלימודים הבאה. רק אז, בסוף יוני כשנגרמו להם "קלפי המיקוח" כדי להחזיק אותי במחלקה בכפייה-ע"י-איומים, הפסקתי להגיע לשם למרות לחץ רב שהפסיכיאטרית והפסיכולוג ניסו להפעיל עליי כדי שאמשיך להגיע למחלקה גם בתקופת החופשת אבל סירבתי בתוקף. לאורך כל השנה כמעט לא היו חופשות ואפילו בחגים שבהם ילדי בי"ס יצאו לחופשות בנות שבוע-שבועיים, קיבלתי במקרה הטוב חופשה בת יום או יומיים בלבד.

בכתב ההגנה גם נכתב כאילו המורה שלי בחטיבת הביניים "עשתה מאמצים והשקיעה בי", שקר מחריד ומקומם כי היא רוב הזמן רק קראה עיתונים, הלכה לשתות קפה או לפטפט עם מורות אחרות, בזמן שאני ישבתי ופתרתי לבדי תרגילי בחשבון ברמה של כיתה ג' וד' במקרה הטוב. היא גם נהגה לעיתים קרובות, אפילו יום אחר יום, לקחת את ילדי הכיתה לראות סרטי קולנוע בחדר הוידאו ואני אפילו ביקשתי ממנה במיוחד להישאר לבדי בכיתה ולהמשיך לפתור תרגילי חשבון (כאמור ברמה של אמצע בי"ס יסודי).

נטען כאילו "צוות המורים שהועסק ע"י משרד החינוך היה הטוב ביותר" וזה עוד שקר נבזי כי עוד בכיתות ב' וג' הייתה לי מורה שנהגה להכות אותי במכות מאוד חזקות. היא הייתה סוטרת לי מאוד חזק עד שהרגשתי זעזוע בעצם הלסת והייתה מנסה לקרוע לי את האוזן רק משום שהתקשיתי עם העברית ולא הבנתי אותה. התלוננתי בפני קצינת הביקור הסדיר אבל היא כצפוי האמינה למורתי שאמרה לה ש"אני משקר", והמורה הכריחה אותי לעמוד בפני כל הכיתה ולהגיד:"אני נשבע שאני לא אשקר יותר בחיים". הנזק שנגרם לי היה עצום כי בגלל האלימות, גם מצד התלמידים המופרעים והאלימים, וגם מצד המורה, היו לי הרבה חיסורים והגיעו מכתבי איומים ממשרד החינוך. קצינת ביקור סדיר הגיעה פעמים רבות לביתי ואיימה שאם אני אמשיך להחסיר מביה"ס, יישלחו אותי, ילד בן 8-9, למוסד סגור לעבריינים צעירים, והוריי יישבו בכלא על הפרת חוק חינוך חובה. בסופו של תהליך, לאחר סיום כיתה ד', הגעתי לפנימייה לילדים מופרעים ושם המנהל אמר לי במפורש: "יש לך תיק שחור במשרד החינוך". (למזלי המאוד-יחסי, הוריי התעקשו להוציא אותי מהפנימייה, למרות איומים מאוד קשים שהוטחו בהם לגבי תביעות משפטיות ולגבי כך שיעבירו אותי למוסד סגור לעבריינים).

 בכתב ההגנה הם גם מתארים אותי גם כ"ילד לא-חברותי, מוזר, סגור וחריג" אבל גם זה שקר כי קודם כל, מאז שאני זוכר את עצמי ועד היום, תמיד הייתי מאוד חברותי ונחמד ואדיב ועוד אז הגיעו אליי הביתה כל יום ילדים מביה"ס, רק כדי לנצל אותי, לשחק לי במחשב ולעיתים גם לגנוב לי דברים ובכך הם ניצלו את טוב ליבי בזמן שבביה"ס בקלות הם היו יכולים פתאום להשתנות ולהתחיל לקלל ולהרביץ לי. הם היו ילדים מופרעים ואלימים באופן מאוד קיצוני. כך למשל בכיתה ו', שיא האלימות הגיעה לנסיון חניקה שהביא אותי לסף איבוד ההכרה, והמורה בשיא אדישותה, כשאני שוכב על הרצפה מטושטש כולי והעולם סביבי מתעוות (כמו לאחר שינה עמוקה), צעקה עלינו, עליי, על התוקף (שהוא ילד שסובל מפיגור שכלי), וכל ילדי הכיתה שצפו בהנאה במותי הקרב: "מה אתם עושים פה? רוצו מיד לחדר מלאכה! יש לכם שיעור!".

שיא ההתעללות היה בחזרות לטקס הסיום הענק של כיתה ו', שם במשך יותר מחודשיים הוכיתי והושפלתי קשות לעיני כ90 ילדים. אני זוכר עד היום את שאגות הצחוק. באחת מהחזרות אף הותקפתי מינית ע"י הילד הכי אלים בכיתה (כיום, עבריין מוכר היטב למשטרה) שדחף את מוט הדגל (עשינו מצעד דגלים צבאי) לתוך אחוריי, כאמור לעיני עשרות רבות של ילדים שצוחקים להנאתם. מה הייתה תגובת המורות? "שני אלה פשוט לא מסתדרים!". התלוננתי במשטרה מספר פעמים נגד ילדים שנהגו להתעלל בי ולהכות אותי אבל זה לא עזר, גם הילדים וגם המערכת, לעגו לי שאני "רץ להתלונן", באחד הפעמים, לאחר נסיון החניקה, התלוננתי במשטרה והמנהל והמורה בביה"ס הזמינו אותי לשיחה ושם צעקו עליי ונזפו בי איך אני לא מתבייש ללכת למשטרה להתלונן.

כל זה לא מפריע לנתבעים לטעון בכתב ההגנה כאילו הילדים בכיתה היו ילדים טובים ורגילים ש"קיבלו אותי למרות חריגותי" והם מאשימים אותי ש"אני מדביק תוויות לחבריי", טענה מופרכת לחלוטין כי אני רק מציין עובדות ובשיא העדינות, לעומת ההתפרעויות שאני ראיתי כל יום מצד הילדים, כולל הפיכת שולחנות וזריקת כיסאות ותיגרות עם דם. 

הם גם מאשימים בשיא חוצפתם את הוריי ומשפחתי במצב שלי: הוריי הם האנשים היחידים שעד היום דואגים לי, ושומרים עליי ומטפלים בי 24 שעות ביום ובלעדיהם אני בכלל לא מסוגל לתפקד (בגלל מחלת ניוון השרירים). גם מתואר איזשהו סיפור דמיוני על "התעללות ע"י סבתא שלי" - תיאור שקרי ומעוות. סבתא שלי אמנם הייתה מאוד קשוחה וקשה מבחינת חינוך ומשמעת אבל היא לא "התאכזרה" כלפיי בשום צורה, להיפך, היא אפילו פינקה אותי מאוד וקנתה לי תמיד מתנות. עם כל הנסיון שלי עם אלימות והתעללות, אין לי ספק שאני יכול לעשות את ההפרדה. לדעתי זה אחד מסימני הגזענות וחוסר ההבנה שנובע מהבדלי תרבות והתנשאות של אנשי המערכת.

כל הטענה לגבי כך שאני "ילד מוזר וחריג" הגיעה בסופו של דבר תמיד לאותה נקודה והיא שלא אהבתי ספורט וכדורגל והתקשיתי מאוד בשיעורי חינוך גופני. בכיתה ז' ניסיתי להשתתף בשיעור ספורט אבל הייתי קרוב להתמוטטות פיזית, עם כאבי תופת רצחניים בכל הגוף וקשיי נשימה מאוד קשים. זה לא מנע ממורתי להתייחס אליי כאל "עצלן ומפונק". האיומים שספגתי במיוחד ממנה, בחטיבת הביניים, ש"כל עוד אני לא משתתף בספורט, אני לא מתאים לכיתה רגילה" גרמו לי לטראומה נפשית עמוקה שאני סובל ממנה עד היום והיא הקצינה את שנאתי לספורט.

היה כביכול "נסיון לשלב אותי בכיתה רגילה" בכיתה ז' באנגלית, ובכיתה ט' בביולוגיה ונטען ש"הנסיון נכשל", טיעון מאוד מניפולטיבי כי בשני המקרים נשלחתי ללא שום הכנה מוקדמת, לא מתחילת השנה, לחלוטין לבדי עם פתק בלבד, ונבהלתי מאוד: המורה גם דיברה מהר, לא הספקתי לעקוב אחריה ולפני שהספקתי להעתיק מהלוח את מה שהיא כתבה, היא הכתיבה שיעורי בית. במשך שנים רבות הייתי בכיתה טיפולית שבה, בגלל ההתפרעויות של הילדים, לא היה ניתן ללמוד כי הילדים לא איפשרו למורים ללמד וכך אני, תלמיד צייטן ושקט ופאסיבי, שלא באשמתי, לא למדתי ונשארתי בפיגור עצום לא רק בחומר הלימודי אלא גם בשיטות הלימוד. טכנית ולא באשמתי, נשארתי ברמה של כיתה ג' ו-ד' ומאוד נבהלתי ונרתעתי וכך למשל הגעתי בפעם השנייה, לבדי, עם פתק בלבד, לכיתה ט' רגילה, שיעור ביולוגיה, והמורה דיברה אל ועם התלמידים בעברית מאוד גבוהה, עם המון מילים לועזיות, לא הצלחתי לעקוב אחריה, לא הספקתי לכתוב את מה שהכתיבה ולא היה לי זמן להבין.

גם הטענה לגבי "שיעורי העשרה באנגלית" שמופיעה בכתב ההגנה היא טענה מאוד מניפולטיבית מפני שהיו אלה בקושי שבועיים לפני סיום שנת הלימודים בכיתה ט', שהגיעה המורה-יועצת ולמדתי איתה אנגלית, ברמה מאוד מאוד מאוד נמוכה (תחילת כיתה ד').

הטענה ש"המורה ניסתה והשתדלה מאוד לעזור לי" בתקופה שבה הגעתי לטיפול פסיכיאטרי, בכיתה ט', היא לא נכונה כלל כי בפועל היא רק התנכלה לי והשמיצה אותי באופן חסר תקנה בפני גורמי מקצוע - כך למשל היא התנדבה להסיע אותי ואת אימא שלי למרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל (מקום גדול ומפחיד גם מבחינה ויזואלית) ושם, בועדת הקבלה, היא אמרה להם: "הוא במצב נפשי כל-כך קשה שהוא לא יכול לעלות במדרגות בלי עזרה", "כל הרופאים בדקו אותו ומצאו שמבחינה פיזית הוא בריא כמו שור", "אני לא חושבת שהוא יהיה מסוגל ללמוד, אתם חייבים לאשפז אותו ולתת לו טיפול", וזה לאחר שקיבלתי תעודה על הצטיינות בלימודים, כל הציונים היו "טוב מאוד" והיא בעצמה הודתה ש"אין שום ירידה ביכולת הלימודית" ושיבצה אותי לראשונה לכיתה רגילה שעמדתי להתחיל ללמוד. שאלתי אותה את השאלה הזאת והיא אמרה לעיני הועדה להפתעתי "הרמה תהיה גבוהה מדיי בשבילך, אתה לא תחזיק מעמד!". כעסתי ואמרתי "לא נתתם לי בכלל צ'אנס!", והפסיכיאטרית החלה צועקת עליי "אתה במצב נפשי קשה מאוד כי לא מודה במחלה הנפשית שלך!". לאורך כל השנה במחלקה, גם הפסיכיאטר וגם הפסיכולוג השתמשו במילותיה של מורתי ואמרו "המורה שלך אמרה שאתה לא מסוגל ללמוד".

במרץ 2001 נשלחתי ע"י עורך דיני לאיבחון אצל מומחה להפתחות-חינוכית שקבע שהרמה השכלית שלי תקינה, שאין לי שום שריד לליקוי למידה כלשהו שיכל להצדיק החזקתי בכיתות חינוך מיוחד ושאני סובל מחרדה מאוד קשה ודימוי עצמי נמוך, בגלל העוול שנעשה לי.

במרץ 2004 הגעתי למומחה מטעם הנתבעים. חוסר הרגישות כלפיי הייתה עצומה כי למרות שהסברתי היטב והבאתי אישורים רפואיים שמאוד קשה לי עם נסיעות ארוכות , ההחלטה הייתה שאני חייב ליסוע לתל-אביב כי "יש קושי במציאת מומחה מתאים".  אני סובל מחרדה קשה ובגלל מחלת ניוון השרירים יש לי קושי לקחת טיפול תרופתי נגד חרדה שמחליש אותי מעבר לחולשתי הפיזית. חבר שלי דיבר עם עמותה דתית שנותנת שירותי אמבולנס ולמזלנו, הם הסכימו להסיע אותי לתל-אביב במחיר שיכולנו לעמוד בו (450 במקום 2000 ש"ח) וכך הגעתי לשם באמבולנס, עם כדור הרגעה שלקחתי.

הפגישה עם המומחה לא הייתה קלה כי הגעתי מאוד עייף ורגוע (בגלל כדור ההרגעה) והמומחה לא לקח זאת בחשבון כשהוא רשם בחוות הדעת "אין סימנים לחרדה ופוסט טראומה". הוא שאל אותי שאלות וקטע אותי לפני שסיימתי לענות וכאמור זה היה קשה כי הייתי מאוד מושפע מכדור ההרגעה. הוא התייחס אליי בזילזול. כך למשל כשסיפרתי לו על העובדה שעד היום אני סובל מסיוטים הוא חייך חצי חיוך ובלעג אמר לי "אני לא קונה את זה" – בשבילי זאת עובדה שאני מתמודד איתה לעיתים יום אחר יום!

חודשים מספר לאחר מכן כשראיתי את חוות הדעת שמומחה זה כתב, נחרדתי מאוד לגלות שם אי דיוקים רבים, השמצות, שקרים ואפילו ביטויי גזענות כמו: "גדל ברקע של עזובה תרבותית וחינוכית" כלומר, במילים אחרות, שגדלתי במשפחה של פרימיטיביים-ונחותים, שקר מוחלט כי אני ממגיע ממשפחה מאוד מכובדת מהודו, שם היו להם תפקידים חשובים:

סבא של אבא שלי היה קצין בצבא הבריטי בתקופת המנדט הבריטי בהודו, הסבא, יעקב, היה שרטט בניינים וסגן מהנדס בחברה בריטית, כך גם האח הגדול של אבא שלי, דוד, שעבד באותה חברה וגם לאחר שעלה לארץ הוא עבד באותו מקצוע. בנוסף הוא, דוד קנדלקר ז"ל (אח של אבי), ואפרים סוגבקר ז"ל, אח של אימי, כתבו ספרים ועיתונים בשפה ההודית. אפרים היה גם מנהיג קהילת יהודים יוצאי הודו. אביה של סבתא מצד אבא, היה מנהל דואר בעדן שבתימן. אביה של אימי היה פקיד ראשי של משרד הדואר הראשי בבומביי שבהודו.

סבתא שלי מצד אבא (אותה סבתא שהמערכת משמיצה) התאלמנה כאשר אבא שלי היה בן 7 והיא והבן הבכור (דוד) עבדו קשה מאוד כדי לספק לאבא שלי ולאחיותיו השכלה תיכונית נאותה. כולם למדו והצטיינו בלימודים, במערכת חינוך חצי הודית-חצי בריטית מאוד נוקשה וקשה שבישראל לא מוכנים להכיר בה בגלל גזענות חסרת תקנה.

במשפחתי יש הרבה אנשים עם השכלה גבוהה שעובדים במקומות ומקצועות מכובדים ביותר. דוד שלי למשל הוא קצין משטרה בגימלאות ששירת את המדינה כל חייו ושמו מוכר בכל הארץ.

פרופ' אליצור גם לעג להוריי כשיצאנו ואמר להם "הבאתם את כל השוק", בהתייחסו לתיקים שהבאנו והם הכילו דברים שאני נעזר בהם כדי להסיח את דעתי בנסיעות כדי להימנע מחרדות.

כמוכן, אפשר לחשוב, לפי התיאורים השקריים, ש"הייתי ילד מופרע ובעייתי" – שקר שמעולם לא יכלתי לדמיין שמישהו ינסה להעליל עליי כזאת עלילה כי תמיד תיארו אותי כ"ילד יותר מדי ביישן ומופנם ושקט" ואכן תמיד הייתי ילד פאסיבי וצייטן ותלמיד טוב שישב בשקט ולמד. פתאום אני מוצא בחוות הדעת תיאור כמו "יש לו אינטלגנציה גבוהה אבל היא נחלשת מול דחפים" – איזה דחפים?! שיביאו מורה או תלמיד אחד שיגיד שהיו לי "הפרעות בהתנהגות"!

מסע השקרים בחוות הוא חסר תקנה וכך למשל כתוב שבשנת 1991 לקחתי תרופות פסיכיאטריות - שקר וכזב כי  הגעתי לפסיכיאטר רק בתחילת 1993 ורק אז לראשונה נרשמו לי תרופות פסיכיאטריות. המומחה גם מרשה לעצמו להעליל על משפחתי תוך כדי שהוא כותב ש"אבא שלי סובל מפיגור" – שקר והוצאת דיבה – בהודו אבא שלי הצטיין בלימודים ובארץ הוא עבד קשה במשך 30 שנה בתור אזרח עובד צה"ל והיה עובד מצטיין שבין היתר גם הגיש פטנט-ייעול.

בחוות הדעת הוא גם מזכיר בעיה נפשית שכביכול מונעת ממני ליצור קשרים חברתיים – שקר מוחלט כי גם בילדותי הייתי מאוד חברותי וביליתי הרבה מאוד זמן עם ילדים והשקעתי מאמץ רב כדי שיהיו לי חברים. היום יותר מתמיד יש לי הרבה מאוד חברים. טענה זו, ללא כל ספק, מבוססת על התקופה שבה במשך 9 שנים הייתי בקרב ילדים מופרעים ואלימים ומערכת החינוך באופן שיטתי האשימה אותי והענישה ורדפה את הקורבן, כי זה היה לה הרבה יותר קל ונוח.

עד היום אני מזועזע מהעובדה שכל-כך הרבה שנים התלוננתי גם אני, גם הוריי, בפני המורות שתמיד העדיפו לגלגל את האשמה כלפיי (למשל "אם הוא לא יכול להרביץ חזרה – בעיה שלו"), גם בפני מנהלים שהבטיחו שיעזרו ולא עשו כלום ותלונות במשטרה שלא הועילו בגלל גילם הצעיר של התוקפים. יום אחד החליטו שאני סובל מ"בעיה נפשית" (שהתבררה מאוחר מדי בעצם כמחלת ניוון שרירים) ואז כל המערכת נכנסה לפעולה והפעילו עליי כוח ואיומים וכלאו אותי בבית חולים פסיכיאטרי, בתנאים של כלא. השאלה הראשונה שמטופלים אחרים שאלו אותי במחלקה הייתה "על מה אתה יושב?".

הוא גם כותב שאני "משליך על המערכת את הכעס שיש לי על משפחתי", קישקוש שאין כדוגמתו כי המשפחה שלי, ההורים, הם האנשים היחידים שדואגים לי ומטפלים בי ושומרים עליי 24 שעות ביום ובלעדיהם, הייתי מת מזמן והייתי במצבים של דיכאון עמוק מאוד, בתקופה שהביטוח הלאומי למשל לא רצה לתת לי ללמוד.  

אין לי ספק שמתוך 12 זכויות אדם בסיסיות שמופיעות בהצהרת זכויות הילד בישראל, מערכת החינוך והבריאות הפרו באופן  בוטה 5 זכויות בסיסיות שלי :

1. זכותו של כל ילד לקבל הזדמנות ואפשרות לגדול ולהתפתח גופנית, מוסרית, רוחנית, נפשית, רגשית, שכלית וחברתית בצורה בריאה ותקינה ובתנאים של חרות וכבוד.

5. זכותו של כל ילד לקבל חינוך חינם בהיקף ובאיכות מירביים מגיל הגן ועד לסיום לימודיו התיכוניים, בדרך שתתאים ליכולתו, לכישוריו ולמיצוי מלא של הפוטנציאל הטמון בו.

6. זכותו של כל ילד לקבל הגנה מלאה ויעילה מפני כל צורה של הזנחה, ניצול, התעללות, התאכזרות או השפלה - גופנית ונפשית - בבית הוריו או מחוצה לו.

10. זכותו של כל ילד לקבל טיפול רפואי, שכלי ונפשי בעת הצורך ומוקדם ככל האפשר מתוך מטרה למנוע מחלה, נכות או כל התפתחות בלתי תקינה.

11. זכותו של כל ילד הסובל מנכות, ממחלה או מליקוי כלשהו, לקבל את החינוך והטיפול המתאימים, שיבטיחו את מיצוי יכולתו וכישוריו, תוך שאיפה לשילובו המלא בחברה.

גם לגבי זכות מס' 8 (זכותו של כל ילד ליהנות מהתייחסות מיוחדת של מערכת המשפט ואיכפת החוק כולל: ייצוג נאות והגנה משפטית מלאה בכל דיון משפטי הנוגע לו. מתן קדימות לעיקרון טובת הילד בדיונים משפטיים, מעבר לשיקולים ואינטרסים אחרים. קבלת טיפול מקצועי ואי-חשיפה לחקירה משטרתית ועדות משפטית, במקרים של פגיעה ועבירה נגד גופו או רכושו) - היות וההתעללות והפגיעה בי נעשתה בילדותי, רק התנהלות המשפט תקבע האם באמת אני מקבל את היחס המתחשב שמגיע לי בתור אדם שמרגיש שילדותו נהרסה באכזריות. כיום התביעה שלי נמצאת עדיין בתהליך של דיונים קדם-משפטיים ואני נאלץ להמשיך להמתין בסבלנות בתקווה שיעשה עימי צדק כי החיים שלי תלויים בזה.

 יעקב, 19.9.05

חזרה לתפריט ראשי