סיפור ההתעללות במערכת החינוך

יולי 2005

שמי יעקב, כיום אני בן 27, סובל מנכות פיזית קשה (מחלת ניוון שרירים) ובגלל ההתעללות הקשה שעליה אדבר, אני סובל גם מהתקפי חרדה קשים מסוג אגורפוביה - חרדה מהסביבה. אני סבלתי 10 שנים של התאכזרות, השפלה, אלימות פיזית ומילולית

מאוד קשה, כליאה, עינויים והזנחה פושעת וללא ספק חיי נהרסו כפי שאפרט בהמשך באתר.

זה תמצית הסיפור שלי :

באופן רשלני, חסר אחראיות ולא מקצועי, הוחזקתי ללא הצדקה במשך 9 שנים בכיתות טיפוליות כאשר רמת האינטלגנציה שלי גבוהה ולא היו לי שום בעיות התנהגות. תחילה, מימי גן החובה, התקשיתי בשפה העברית היות והוריי מתקשים בשפה. התירוצים להחזקתי בהמשך היו בעיקר "בעיות חברתיות" - אלימות קשה מאוד שממנה סבלתי מצד הילדים בכיתה כל יום, שנטען כאילו נגרמו בגללי אבל בעצם נבעו משום שהייתי מוקף בילדים אלימים ומופרעים במיוחד, כולל למשל נער שנעצר על נסיון לרצח בכיתה ח', ואיתו למדתי מכיתה ב'. אני הייתי ילד מאוד שקט וצייטן שאהב לשבת וללמוד בשקט, מה שלא התאפשר כלל למורים בגלל התפרעויות של הילדים בכיתה ולכן נשארתי בפיגור עצום והפסדתי חומר לימודי רב, עד כדי כך שבכיתה ט' עוד למדתי חומר של כיתה ד', במקרה הטוב.

התירוץ השני היה חוסר הרצון והיכולת שלי להשתלב בשיעורי ספורט, למרות שמאוד ניסיתי, והקושי קשור כנראה בדיעבד למחלת ניוון השרירים שהתפרצה בגיל 14, כשהייתי בכיתה ח', ונשלחתי לשיעורי ספורט עם מדריך ביחידה לקידום נוער במתנ"ס. בחטיבת הביניים, המורה שלי השתמשה נגדי כל הזמן בטיעון שאני אומנם מאוד חכם ויש לי המון פוטנציאל אבל כל עוד לא אשתלב בשיעורי ספורט, אני כלל לא מתאים לכיתה רגילה.

במקביל, כאשר בביה"ס לא איפשרו לי ללמוד ולהתקדם מעבר לרמה נמוכה מאוד בכל התחומים, בבית למדתי באופן עצמאי עוד מגיל 10 לתכנת בשפת התיכנות בייסיק, תוכנות גרפיקה, בהמשך גם טורבו פסקל ועוד. בנוסף למדתי תחומים נוספים כמו תעופה וחלל ורכשתי בקיאות רבה.

הוריי היו מאוד עסוקים בטיפול באחותי הגדולה שסובלת מפיגור שכלי קשה והיו לה התקפות מאוד אלימות בבית. רק כשהייתי בתחילת כיתה ט' ב1992, הם הצליחו להעביר אותה לפנימייה מיוחדת בבנימינה והתפנו לעזור לי.

סבלתי מחולשה פיזית, בעיקר ברגליים, שעדיין לא אובחנה כראוי וחוסר הקידום שלי בלימודים העיק עליי מאוד וגרם לי דיכאון ומצוקה, היות ואני אוהב מאוד ללמוד. במצב זה, באופן רשלני ובהמלצה של ביה"ס, נשלחתי לפסיכיאטר והוא החליט שמדובר ב"תהליך פסיכוטי", כאשר הוא ניזון ממידע כוזב ושקרים נגדי. הוא החליט שהחולשה הפיזית נובעת מ"מחלה נפשית", וכך גם הרופאה בקופ"ח. כל מי שבדק אותי פסל מראש את תלונותיי על חולשה ברגליים ואמר "זה רק נדמה לך". הפסיכיאטר נתן לי תרופות שהחלישו אותי ולכן סירבתי לקחת אותן. הפסיכיאטר החליט שאני לא משתף פעולה והמליץ מאוחר יותר על אישפוז במחלקה סגורה ב"גהה", בתקופת חופשת קיץ 1993, לאחר שביה"ס בכלל שיבץ אותי לכיתה יוד רגילה בתיכון ברמת בגרות חלקית ולראשונה עמדתי להתחיל ללמוד אבל במקום זאת, העבירו אותי בכפייה לאישפוז פסיכיאטרי. הפסיכיאטרית בטירת הכרמל איימה שאם אסרב, היא תשלח אנשים שייקחו אותי בכוח לכן התפשרתי איתה על אישפוז יום במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל.

קיבלתי מינון מאוד גבוה (גבוה מדי, כפי שאמרה פסיכיאטרית בבי"ח רמב"ם) של תרופה בשם מודאל שהיא נגד תחושות פסיכוסומאטיות, מה שהחריף את החולשה הגופנית וגרם לי בין היתר לעצירות קשה, לחץ וכאבי בטן. במצב זה בדיוק, קיבל הפסיכיאטר את ההחלטה (בשיחת טלפון עם פסיכיאטרית מטירת הכרמל) שיש לאשפז אותי ב"גהה", בזמן שקבע באופן שקרי שאני "לא משתף פעולה בכלל" ו"הוריי שותפים לפחדיי" (כך הוא תיאר את החולשה הגופנית שלי).

הפסיכיאטרית במחלקה בה אושפזתי שיחררה נגדי מטען סטריאוטיפי עצום: היא צעקה וצרחה עליי, השפילה אותי ואף צחקה ולעגה לי וכינתה אותי "תלמיד כיתה טיפולית", "אנחנו עושים לך טובה שאנחנו בכלל מקבלים אותך!". היא כל הזמן העליבה אותי ואמרה לי שכל התלונות שלי על חולשה וכאבים גופניים נובעים מהיפוכונדריה קשה ו"בעיה בראש". כשאמרתי לה שאני רוצה ללמוד ולהתקדם, היא אמרה שאין לי שום זכות לדבר, שכל חיי למדתי בכיתה טיפולית לכן אני לא מסוגל ללמוד ואני צריך מסגרת מיוחדת.

הובטח לי שאני אהיה במחלקה לחודש נסיון. אם אשתף פעולה ויראו שהכל בסדר, יחזירו אותי לתיכון ואם לא אשתף פעולה באופן מלא, ישלחו אותי מיד למחלקה הסגורה ב"גהה". מלכתחילה, צוות המחלקה היה מאוד מרוצה ומופתע ממני לטובה מפני שלמרות החולשה והסבל הפיזי והנפשי העצום שנגרם לי והוחרף עם תרופות מיותרות, התיפקוד הלימודי-שכלי שלי היה גבוה ממה שהם ציפו, לכן תוך חודש, פנה הפסיכולוג של המחלקה לתיכון כדי להחזיר אותי לביה"ס, אבל נתקל בהתנגדות עזה והתחילה סחבת בירורקרטית ארוכה. הוא פנה אליהם באמצע אוקטובר 1993, ונקבעה לי ועדת השמה רק בסוף דצמבר. ועדה זו שחרצה את דיני (מבלי שהייתי בה) החליטה שמאוחר מדי כדי להחזיר אותי לביה"ס כי כבר אמצע השנה ואני "עדיין חלש מאוד וזקוק לטיפול".

רק בסוף פברואר 94', לאחר מאמצי שיכנוע רבים שעשיתי והסברתי לפסיכולוג כמה אני סובל מהתרופות, הסכימו לתת לי לנסות "להיות בלי תרופות", הפסקתי והרגשתי הקלה עצומה. מאוחר יותר הפסיכיאטרית והפסיכולוג השתמשו בהקלה הזאת לטעון כאילו "הם הצליחו לטפל בי ולשפר את מצבי".

במקביל, עוד לפני התחלת האישפוז ב9/93, נבדקתי אצל רופא אורטופד שהפנה אותי לניורולוג. שניהם מצאו שאכן יש לי חולשת שרירים קשה ברגליים שיש לבדוק מה מקורה. אבל בגלל תהליך האישפוז, הנושא הוזנח ורק בסוף מרץ 94, הגעתי לבדיקות אצל רופאים מומחים לניורולוגיה שקבעו שיש לי מחלת ניוון שרירים והיא אושרה סופית לאחר ניתוח ביופסיה שעשו לי בחודש מאי 94'.

במשך כל שנת הלימודים הזאת הוחזקתי ללא שום סיבה במחלקה פסיכיאטרית תוך כדי השפלות נוראיות, העלבות, תנאים של גן-ילדים ואיומים שהגיעו מצד הפסיכיאטרית שאם אני לא אשתף פעולה באופן מלא, ישלחו אותי ל"גהה" ולא יחזירו אותי לבי"ס רגיל.

בגלל הנתונים הגבוהים שלי, הוחלט שאחזור ללמוד בתיכון רגיל בשנת הלימודים הבאה (9/94). לפסיכיאטרית ולפסיכולוג נגמרו קלפי המיקוח נגדי לכן עזבתי את המחלקה בכעס למרות שהם רצו שאגיע לשם גם בתקופת חופשת הקיץ אבל הם כבר לא יכלו לאיים עליי.

עוד בתחילת האישפוז, באוקטובר 93' פניתי, ביוזמתי המלאה, למתנ"ס כדי להשלים חומר לימודי כי האמנתי בתמימותי שיחזירו אותי לביה"ס כפי שהובטח לי, ולמדתי במסגרת היל"ה. המנהלת והמורה מאוד התרשמו והתפעלו ממני. הן לא הבינו מה המערכת רוצה ממני, למה מתנכלים לי כ"כ הרבה שנים, למה בכלל מחזיקים אותי באישפוז ולא נותנים לי ללמוד בביה"ס רגיל. הן ניסו לפנות למחלקה אבל רק עובדת סוציאלית של היחידה לקידום נוער הורשתה להיפגש עם הפסיכיאטרית והפסיכולוג, הן הסיתו אותה נגדי ופתאום היא בשום פנים ואופן לא הייתה מוכנה לדבר איתי על החזרתי לבי"ס וגם היא השפילה אותי תוך כדי שהיא חוזרת על עצמה כמו תקליט שבור "יש לך בעיות נפשיות! יש לך בעיות נפשיות!". למרות הכל, השלמתי חומר לימודי רב והתחלתי ללמוד בכיתה רגילה ב9/94 והייתי בהלם טוטאלי כמה הצלחתי להשתלב גם מבחינת הלימודים וגם מבחינה חברתית – הייתי לראשונה בחיי בחברת ילדים נורמלים ונחמדים שהיו טובים אליי ואף שיבחו אותי כל יום על הישגיי בלימודים ושאלו אותי מתי מעבירים אותי לכיתת בגרות מלאה. 

סיימתי את המחצית הראשונה של השנה בממוצע ציונים 85 אבל לצערי הרב, מצבי הבריאותי החמיר, הרגשתי יותר חלש וכאבים מאוד חזקים (בביה"ס היו מדרגות רבות שהייתי צריך לעלות), בנוסף להתקפים של הצטננות אלרגית קשה, קשיי נשימה ועוד, שגרמו לי לסבל עצום. לכן היו לי המון חיסורים.

בתחילת 95' נפגשתי עם יועצת ביה"ס ולהפתעתי הרעה, היא בכלל לא רצתה להקשיב לי כשדיברתי על כך שאני מרגיש לא טוב פיזית. היא שאלה "מה מפריע לך נפשית?", והסברתי לה שאני סובל ממחלה גופנית והיא דרשה ממני לא להזכיר זאת והסבירה "התנאי היחיד לקבלתך לביה"ס היה שתמשיך להיות בטיפול פסיכיאטרי. אם לא תהיה בטיפול פסיכיאטרי ולא תיקח תרופות – לא נוכל להחזיק אותך יותר". היא גם שלחה מכתב לפסיכיאטרית במחלקה בה אושפזתי. הפסיכולוג התקשר אליי וסיפר לי שהם קיבלו "מכתב לגבי החמרה במצבי", הסברתי לו שאני סובל מבחינה פיזית, והוא אמר: "טוב... המחלה שלך שוב מתפרצת". לפני כן הוא גם איים עליי שאם "מצבי יחמיר", יחזירו אותי לאישפוז ואכן קיבלתי הזמנה למרכז לבריאות הנפש אבל לא הלכתי. הוריי תמכו בי לאחר שהסברתי להם מה המערכת באמת עשתה נגדי.

הגעתי לפסיכיאטר באופן פרטי, ולאחר שסיפרתי לו את סיפורי, הוא מאוד התפעל ממני לטובה ואמר שהוא בהחלט חושב שאני צודק, הוא אמר לי שהמערכת עשתה לי המון עוול, שהמערכת נטפלה אליי סתם, שהאישפוז היה מיותר לחלוטין והוא לא מבין מה הם רוצים ממני. הוא הסביר לי במפורש שכל האישפוז הפסיכיאטרי מבוסס על הטענה שכאילו יש לי תחושות פיזיות דמיוניות בזמן שאכן אני סובל ממחלה פיזית קשה שלא אובחנה בזמן. המכתב שהוא כתב לביה"ס היה מאוד חיובי, הוא סיפר לי שכתב שם "תפסיקו להציק לו ותתייחסו אליו כמו לכל ילד רגיל!" אבל מבחינתי זה היה מאוחר מדי לאחר ששרפתי המון אנרגיות וכוחות ועצבים וסבלתי מול מערכת שעשתה הכל כדי לחסום אותי ולא לאפשר לי בכלל ללמוד, אפילו במחיר כליאה ברוטאלית באיומים ובסחיטה. הרגשתי שאם אמשיך לשתף פעולה עם המערכת, אני אחזור לאישפוז.

המשכתי ללמוד במתנ"ס גם בשנה לאחר מכן ועשיתי בגרות 4 יח"ל באנגלית. למדתי גם לבגרות במתמטיקה אבל ביום הבחינה חליתי. בטקס מאוד גדול ומכובד בתל-אביב קיבלתי תעודת הצטיינות מהמתנ"ס. מורה אחת הציעה לכתוב עליי בעיתון מקומי בתור הגאווה של היל"ה אבל בגלל פליטת פה שלי לגבי עברי, העניין הושתק.

כך מצאתי את עצמי בן 18 בלי שום מסגרת שמוכנה לתת לי ללמוד ולהשלים את תעודת הבגרות שרק התחלתי לעשות. במחלקת השיקום בביטוח הלאומי השפילו אותי קשות בגלל עברי, אמרו לי שעברי מוכיח שאינני מסוגל ללמוד ואף צחקו לי בפנים. העבירו אותי איבחונים במרכז שיקום, מצאו שיש לי יכולת גבוהה והסכימו שאלמד שירטוט בעזרת  מחשב אבל רק  לאחר חצי שנה עד שנה של עבודה בתנאי מפעל מ8 בבוקר עד 3 אחה"צ. ניסיתי לבקש הקלות היות ואני מתעייף מהר וגם ככה אני מרגיש חולשה וכאבים, והיה אפילו עובד סוציאלי שהיה מוכן לעזור לי ולדבר עם עובדת השיקום אבל זה היה כמו לדבר לקיר פלדה עבה – היא לא הייתה מוכנה בכלל להקשיב, היא אמרה שאני חייב לעמוד בכל התנאים שלהם בלי שום הנחות. 

סירבתי והגעתי דרך משרד "שיקום שכונות" לתיכון אקסטרני בחיפה שם התחלתי ללמוד לבגרות בלשון. לא רק שהצלחתי ללמוד חומר רב במשך מספר חודשים, אלא גם הצטיינתי ושלטתי בו היטב. המורה כל יום שיבח אותי והחמיא לי על הישגי. עברתי את בחינת הבגרות ונרשמתי לבגרות במתמטיקה. בינתיים ראיתי שאני תלוי יותר מדי בהורים – הוריי ליוו אותי וחיכו לי בחוץ שעתיים וחצי פעמיים בשבוע, כשלמדתי, מה שגרם לי רגשות אשמה קשים. ביולי 97' כאשר ניסיתי לחזור הביתה לבדי מקניות עם ההורים, קיבלתי את התקף החרדה הראשון שלי והייתי קרוב מאוד לעילפון, כאשר הייתי לבדי באוטובוס בנסיעה של בין 30 ל40 דקות. 

התקפי החרדה  החמירו ככל שנסעתי והגעתי פעמים רבות לחדרי מיון ורופאים רבים. כך, למרות שניסיתי, לא הצלחתי להיכנס להגיע לשיעורי מתמטיקה ונתקעתי בבית. התחלתי לסבול גם מדפיקות לב מהירות (מאז אני בטיפול בדרלין). באמצע 98', לאחר שיחות עם עובד סוציאלי שעזר לי מאוד, פניתי לפסיכיאטר באופן פרטי. הוא זיהה אותי ואת המקרה שלי ואמר לי שהוא זוכר אותי, הוא זוכר שאישפזו אותי במחלקה פסיכיאטרית בגלל מחלה פיזית ושוב אמר "הם לא היו צריכים לאשפז אותך!". סמכתי עליו וכך התחלתי טיפול נגד חרדה ודיכאון. הוא איבחן אצלי אגורפוביה (חרדה מהסביבה) ומאז יש עליות וירידות במצבי.

הטיפול בחרדה הוא מאוד קשה עבורי היות ותרופות הרגעה מחלישות את השרירים ומערכת העצבים שבלאו הכי מאוד חלשים אצלי, לכן אני לוקח תרופות רק לפי צורך, כדור הרגעה לפני נסיעה למשל. מה שמאוד מחליש אותי ומגביר מאוד את המקרים שאני נופל ונחבל ומגיע שוב לחדרי מיון.

כך נתקעתי למעשה בבית ופיתחתי את הנושאים שאני אוהב וטוב בהם. למדתי אצל מורה לפסנתר במתנ"ס והתקדמתי מאוד מהר. כיום אני מנגן על קלידים וגיטרה חשמלית, ואני מלחין מוזיקה ברמה מקצועית. יש לי המון חברים והמון פעילות אבל פחד וחרדה קיומית עצומה – אני לא יודע מה יהיה לגבי עתידי. אני לא יכול לצאת לעבוד כי גם בבית אני כל הזמן חלש ועייף כל הזמן וכמעט כל יום אני מתעורר מסיוטים שקשורים לעברי, ועם השנים אני נעשה יותר חלש פיזית ונפשית ואני תלוי כיום בהורים מבוגרים בני 52 ו61, שניהם חלשים וחולים בעצמם והם מטפלים בי 24 שעות ביום.בלעדיהם, אני לא יכול בכלל לתפקד.

פניתי עוד בתחילת 96' למועצה הלאומית לשלום הילד אבל הם אמרו לי שהמקרה שלי הוא "גדול עליהם" ואין להם מספיק כוח משפטי כדי להילחם במקרה כ"כ חמור וקשה שכזה. מתחילת 97' המקרה שלי נמצא בתהליך משפטי אבל מאוד איטי ומתיש לקראת תביעה משפטית. ממה שראיתי, בכתב ההגנה ובחוות הדעת של מומחה מטעם המערכת שאליו נשלחתי, המערכת לא מהססת לכתוב נגדי השמצות, שקרים ועלילות ממש עד כדי הוצאת דיבה נגדי ונגד משפחתי בצורה הכי מכוערת וגזענית ולא אנושית שאפשר.

חזרה לתפריט ראשי